פסק-דין בתיק ת"א 9945-06-11

התובע טוען, כי הנתבעים הפרו את התחייבותם להשבת הלוואה שניתנה להם, ואילו הנתבעים טוענים, כי ההלוואה הושבה. סכום ההלוואה עומד כיום, לדברי התובע, על סך של כ- 629,000 ש"ח. אציין, כי הנתבע הכחיש אמנם בעדותו הראשית קבלת הלוואה וגרס, כי הכספים שהועברו אליו היו בגדר השקעה עסקית שנשאה פירות ואולם, בחקירתו הנגדית הודה, כי מדובר היה בהלוואה נושאת ריבית וכי היה עליו להשיבה. ראה לעניין זה עדותו בעמוד 13 לפרוטוקול יום 31.12.12, בשורות 7-11: "... אם אתה רוצה לשאול אותי מצפונית, אז הייתי צריך להמשיך לשלם לו דיבידנד וגם באיזשהו שלב להחזיר לו את ההשקעה - כך צריך להיות..".

הוכח אם כן, כי הנתבע קיבל הלוואה אותה היה עליו להשיב לתובע - וזו שולמה לשיעורין, לפי ריבית שנקבעה בין הצדדים.

סכום ההלוואה אמנם אינו שנוי במחלוקת ושני הצדדים מודים כי ההלוואה הסתכמה בסכום של 184,000 דולר. ואולם, מעבר לכך, אין הצדדים מסכימים, לא על מועד מתן ההלוואה, לא על שיעורי הריבית שנקבעו, לא על היקף הסכומים שהוחזרו וממילא לא על יתרת הסכום שנותר לפירעון.

כך, לדוגמא טען התובע, כי ההלוואה ניתנה ב"שתי פעימות": האחת, בשנת 1991 ע"ס 148,000 דולר ואילו השניה, בשנת 1996 ע"ס 40,000 דולר. בחקירתו הנגדית חזר בו מגרסה זו והודה, כי חלקה הארי של ההלוואה (ע"ס 144,000 דולר) נמסרה לשיעורין, החל משנת 1975. הן התובע והן הנתבע לא היו מסוגלים לתאר את הסכמתם לעניין שיעור הריבית. עדותם ביחס לסכומים ששולמו בגין החזר ההלוואה מלאות סתירות ואינן מאפשרות עריכת חישוב, אפילו לא בקירוב. כך, טען הנתבע כי עד לשנת 2003 העביר לתובע סכום הקרוב לסך של חצי מיליון דולר בעוד שהתובע טוען כי התשלומים נמשכו עד לשנת 2006. לעניין זה, נסמך התובע על לוח תשלומים שנערך כביכול בין הצדדים ואולם, תוקפו ותוכנו של מסמך זה שנויים במחלוקת (מוצג ד'). כן ראה לעניין זה, עדותו של הנתבע בעמודים 13-14 לפרוטוקול הדיון: "... אצלי כל התאריכים האלה, השיקים האלה, אני לא זוכר מתי נתתי. אם אני צריך להצהיר על זה בבית המשפט, אז זה לא יהיה נכון. אני לא זוכר, עבר הרבה זמן וכל התצהירים האלה, זה בערך נכון, גם הסכומים הם נכונים בערך..".  

המסקנה העולה מכל אלה הינה, כי הגם שהנתבע מודה בחבותו להשיב את ההלוואה לתובע, טוען הוא כי אין ביכולתו להשיבה, מה גם שממילא לפי דבריו, שולמה זו במלואה ואף מעבר לכך.

במצב דברים זה, שבו קיים חוסר ראייתי, פועל הדבר לרעת הצד הנושא בנטל ההוכחה. השאלה שהתעוררה בהקשר זה, הינה מי הוא הצד הנושא בנטל ההוכחה.

לדעתי, לא ניתן להגדיר במקרה זה את הנתבע כ"מודה ומדיח" וכנושא בנטל. שכן, הלה אינו מודה  בכל פרטי הטענות בעניין ההלוואה ובעיקר לא במועד מסירתה ושיעורי הריבית שנשאה.

אשר על כן, התובע הוא "המוציא מחברו", בכל הפרטים החיוניים להוכחת תביעתו ובהם מועד מתן ההלוואה ושיעורי ההחזר, שנעשו בה לצד שיעור הריבית שהוסכמה. כיוון שפרטים אלה חסרים בתביעתו, יש לקבוע כי התביעה לא הוכחה ברמה הנדרשת במשפט אזרחי ולכן, נדחית.

מעבר לנדרש אציין, כי לאותה תוצאה ניתן להגיע גם מכוח החוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, החל על הסיטואציה. התובע הודה כי קיבל ריבית גבוהה מן המקובל בבנקים ולכן, חובה היתה עליו לעמוד בתנאי הפירוט של החוק הנ"ל. משלא עשה כן, יש לדחות את תביעתו.

עוד אוסיף ואציין, כי התביעה נגועה בשיהוי, אם לא בהתיישנות והתביעה כנגד הנתבעת 2 היתה חסרת בסיס מלכתחילה.

סוף דבר, התביעה נדחית.

התובע יישא בהוצאות הדחיה, בסך 5,000 ש"ח.

ניתנה היום, י"ח אייר תשע"ג, 28 אפריל 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: